חיים טובים

הבית עם התריסים האדומים!

למרחוק התנוסס לו "בית הרכבת", שתריסים אדומים מגיפים אותו מכל עבר. אם חשקה נפשך ללכת אל גן העיר או אל הבנק או סתם חיים טוביםלאכול גלידה, בית הרכבת היה חלק מהנוף שלך.

לימים, בביה"ס הכרתי חברה חדשה, שזו הייתה כתובתה. מרתק היה אפילו צלצול הפעמון, שהדהד לו בכל רחבי הבית והשמיע צליל צורמני, ארוך ואסרטיבי. ברוב המקרים פתחה את הדלת סוכנת הבית, אישה חסודה בסינור ובמשקפיים, שהובלתי על ידה אל ה"משכן" של חברתי, באחד ה"קרונות" הפנימיים. הכל היה שם אחרת, לא דומה לשום דבר שהכרתי עד כה ואני רק בת 10. ריחות הבישולים הספוגים ברטיבות החורף והקור של המרפסת הסגורה, הילכו עלי קסם. שולחן ארוך ארוך… למשפחה גדולה הערוך בקפידה, כאשר לכל סועד מפית מבד, אחוזה בטבעת מתכת וכל אחד מהמסובים מכיר ויודע את מקומו.

מקום מיוחד היה שמור לאב המשפחה, שאמור להגיע מעבודתו בשעה מאוחרת. ע"י צלחתו היה מונח גם העיתון היומי וכמובן, שמקומו השמור היה בראש השולחן. כסא העץ שלו היה מרופד בכרית ובעל מסעדים, שניים. הרגע הזה, שאבא שלה היה מגיע, זכור לי במיוחד. באחת, זנחנו את השעורים או סתם את הפטפוט כדי לקדם את פניו לשלום. איש גבוה ומרשים בהילוכו, שידע את דרכו. מיד הייתה נמזגת לו צלחת מרק מהבילה ואפילו כלב התחש היה מתנמנם לו שבע רצון אחרי הארוחה. די מהר היה האב שוקע ומעלעל לו בין דפי העיתון תוך כדי שהוא ממלמל או מצקצק בלשונו לנוכח כתבה מסעירה, שקרא או סתם דבר דואר מסקרן.

חיים טוביםהבית הזה עם התריסים האדומים בעל הדלתות הגבוהות בין החדרים, דלתות, שנפתחות ונסגרות ככנפיים הדורות, אפשרו לנו הילדות, לקבל עוגיות ריחניות או סנדביץ עסיסי מאמא או מסוכנת הבית. כיבוד שהוגש לנו מחלון חדר האוכל ישירות אל "קרון", הילדות. הבית הזה היה ספוג בהשראה ואם הקשבת היטב, אפילו הקירות שם היו מדברים. ניתן היה ללמוד, שבית זה מקדש את ערך כבוד האדם, את ערך הצדק, את ערך הלמידה והערך העצמי שאדם מקבל ממנה  ובל נשכח את דבר הספורט והקולטורה. אם נזדמנת בשעת בוקר מוקדמת אליהם, פגשת את הגב' בבגדי טניס אצה רצה לדרכה. אם הגעת בשעת ערב, יצא  הזוג לבוש במיטב מחלצותיו לקונצרט בפילהרמונית. כך, בין לבין אנחנו הבנות, שיחקנו  ולמדנו על העולם ועל עצמנו.

בשבתות הצטרף לו  גם ערך "ידיעת הארץ" ואז נוסעים לטייל בסוסיתא סטיישן ואני אתם. כך מתפתלת הדרך צפונה  ומרחיקים ומרחיקים בואך קיבוץ עין דור, שמבואותיו מהודרים בשלל פרחים וצבע. אומנם חלפו 5 עשורים אך, התחושה  כי כך עושים!!! השתמרה אצלי בבהירות,  שהרי יש לתמוך במתיישבים החלוצים.

פינה מיוחדת אקדיש למכשיר הטלפון, שהיה נדיר במקומותינו ושמור רק לדוקטורים מכובדים. צלצולו היה מהדהד ונוכח בכל הבית, כאילו הוא בעל ישות משל עצמו.

בימות החורף לעיתים חברתי נפלה למשכב ולבקר אותה זה היה סוג של חגיגה. שכובה לה בין כרים וכסתות בחדר האורחים עם ספר בידה ולצידה מנורת קריאה ותנור מחמם. מן החלונות הגדולים ריצדה לה קרן שמש שהאירה וחיממה כאילו חכתה לפנק אותנו. היינו מגיעים במשלחת או בבודדת ותמיד מתקבלים בסבר פנים יפות. אמה הקשובה של חברתי באה להתעניין בנו ומה מצב הפציינטית? וכשהחום היה יורד יכלה להתפנות למבקרים. כך פינקה אותנו אמא שלה בצלחת פלחי תפוזים עסיסית ומרעננת, שקלפה וערמה לנו על צלחת מהודרת. שהרי ויטמין C כידוע, חשוב לבריאות המחלימה ולשלנו.