חיים טובים חלק רביעי

הבית עם התריסים האדומים – חלק רביעי

ימות המעיל המסתיר חלפו יחד עם הסתלקותו של החורף וגמלה בלבנו החלטה, לערוך מסיבה גדולה בבית הרכבת, לכוווולם. לא רק לילדי התנועה אלא גם לילדים מבית ספר האחר שהיה ממוקם בקצה השני של העיר.

red4
בקצה בית הרכבת היה אולם גדול ורחב ידיים ומואר, בעל דלת חיצונית, שאפשרה לנו לצאת אל החצר האחורית. החלטנו, שזה המקום המיועד למסיבה שלנו. כעת צריך רק לגייס את האישורים המתאימים. התחלנו מאמא של חברתי שהביטה בנו, השתהתה לרגעים ולבסוף הסכימה ואף השיאה כמה עצות פרקטיות. חכינו בקוצר רוח לאבא שלה, שכאמור היה איש רם מעלה הטרוד בענייניו אך אהב כשפנינו אליו לשיחה ושיתף פעולה והחל לשאול שאלות תוך שהוא ממלמל לעצמו בחצי חיוך בדבר מי המוזמנים שלנו? כן, איזה בנים? חקר יותר לעומק עם מי אנחנו מתרועעות? ולבסוף נעתר גם הוא.

מיד התגייסנו למלאכת ההזמנות. הכנו הזמנות אישיות שהרי אם לא כן כל העיר הייתה פוקדת את בית הרכבת.  תוך כדי, שאנחנו עמלות על ערימת ההזמנות עברה לידנו סוכנת הבית החסודה בסינור ובמשקפים שבאה לבדוק מה נרקם שם בקרון הילדות? נראתה מוטרדת במקצת מהיציאה מהשגרה, שטומנת עוד טרחה מצידה. למזלנו הטוב אהבה היא את חברתי ובעצם גידלה אותה משחר ילדותה, עובדה שפעלה לטובתנו. כל אחד בתורו הגיע להתעניין בתרחיש שנרקם בקרון הילדות. האח הגדול עבר כשכלבred1 התחש מדדה ומושך במכנסיו, כהרגלו אך, הפעם עצר הוא ותחקר אותנו בדבר האירוע שאנו מתכננות. אפילו התפעל מהיוזמה שלנו והציע לנו את הפטיפון שלו אך, רק בתנאי שנמנה תקליטן אחראי שישמור על הנכס. כמובן שהתחייבנו במלוא גרון ובטח ובטח ובטח… אך, מזה חשוב? נגיד לו הכל… כל מה שרוצה לשמוע והעיקר, שיסכים ותהיה לנו מוסיקה למסיבת הריקודים שלנו.

ערימת ההזמנות למסיבה כמעט הושלמה וקבענו ש-40 מוזמנים יבואו בשערה. ממיטב חברינו מבית ומחוץ כאמור כולל החברים החדשים שהכרנו בבית הנוער בחוג הריקודים.  בנים ובנות מקצה העיר שהשתייכו לתנועת נוער אחרת והתענינו בנו, לא פחות ושמחו להיות מוזמנים למסיבת ריקודים סלונים…

בהתקרב המועד היינו קצת מוטרדות כיצד נפנה את האולם רחב הידיים אשר משמש כחדר האוכל בבית הרכבת. במרכזו התנוסס שולחן רחב ידיים כזה שהכרתי עד כה רק מערבי ליל הסדר. שהרי כל סעודה המוגשת שם מתנהלת על פי כל כללי הטקס של עריכת השולחן כאילו שאנו סועדים בארמון בקינגהם. בקצה האחר התגוררו דרך קבע חבורת תוכים שהיו משוחחים ביניהם דרך קבע בדרכם הצורמנית. כך, שהחלטנו פה אחד להגלותם באותו ערב לקרון אחר.

בעוד אנו מדסקסות וחוככות בדעתנו כיצד לארגן את הזירה, נשמע קול מוכר של צחקוקים ןקרקושי מפתחות והנה אכן, זו אחותה הגדולה, שבינתיים החליפה את מדי צה"ל במדי חברת התעופה. דלת הכניסה הכבדה נסגרה וקולות השיח הלכו וקרבו אילינו.  הנה היא ה"יפה" עומדת לבושה במדים הייצוגיים עם עניבה כשלצידה גבר מרשים מסביר פנים, שלעניות דעתי פגשתיו בעבר אך, מה שבטוח, שהוא לא מפסיק לקרקש בצרור המפתחות שבידיו. מעניין?

התעניינה היא בשלומנו ומה אנחנו מתכננות שם… ומיד הזמינה אותנו לחדרה וטיפסה אל מרומי הארון ושלפה מזוודה מאובקת משהו, שאוצרות נשפכו ממנה. שרשרות ססגוניות וכדורי נייר מבריקים ובלונים בכל הגדלים ובדי משי מבריקים לעטור או כיסוי מרהיב שיקשט  לנו את המסיבה כמו שלא חלמנו עד רגע לפני. נדיבה היא אחותה ושמחה בשמחתנו על היוזמה והארגון שלקחנו על עצמינו. מחייכות ומודות לה ומתעניינות, "מאיפה יש לך מזוודת אוצרות כזו?" זו, השיבה בהצביעה על "נושא המפתחות" זה שלו, אלו שרידים שנשארו מהמועדון והוא נתן לי במתנה. בטח בטח מלמלנו לעצמנו המועדון ההוא, הרחוק, ב"סוף העולם" של אילת.