הבית עם התריסים האדומים – פרק 3

1עזבנו את קולומבוס והמחזרים של אחותה התפזרו להם… והתחלנו לשים לב למבטים שנשלחים הפעם, לעברינו. לא עוד ילדות אלא נערות שהפכנו כמעט ללא משים. פעם מדדנו בהסתר ועכשיו למדנו, שכשאנחנו מתגנדרות, תשומת הלב מופנית אלינו והמבטים מצטלבים.

אחותה של חברתי נמנתה כבר עם כוחות הביטחון ורק לעיתים רחוקות הגיעה לחופשה. המחזרים לשמחתנו, החלו מתעניינים דווקא בנו. ערבי שישי בתנועה היו נמשכים אל תוך הלילה ובשבתות היה ג'נטלמן אחד מביננו, שהזמין אותנו לביתו. קבוצה קטנה של בני 13-14 שהקפיד להזמין, בנים ובנות במספר זהה, כמו בתיבת נוח, זוגות וזוגות בפוטנציאל. הבית של זה הנער עמד לרשותו ואף תקרובת הוכנה לנו מבעוד מועד. תמיד התחלנו ברקודי שורות שהיו רק המבוא לריקודים הסאלונים. אט אט המוסיקה השתנתה, ודי ברור, שערמומי ועם זאת שקט היה ג'נטלמן זה, שפעל בתבונה להשגת המטרה.

2ריקוד חופשי של טוויסט ושייק סוער  הושמע בקולי קולות ואנחנו התנועענו לכל עבר ובדקנו את השטח ואת המבטים ועשינו רושם של "נהנים" כי הרי כולנו ידענו, שתיכף יגיע רגע השיא ואז "אנא אנחנו באים" או "מאין יבוא עזרינו" או כל אימרה שנונה ככל שתהיה לא יכלה לתת מענה לסערה שחשנו בקרבנו לקראת הרגע, שהתקליטן היה מגייס את המעיל התורן וצליל קולו של אדאמו או בית השמש העולה, היה מפלח את האוויר וממלא את החדר כולו ומחסיר פעימה מכל אחד מאתנו. תאמינו או לא, אף ברגעים אלה כשאני משרבטת שורות אלה יכולה אני לחווות את ההתרגשות של אז, את הסערה הפנימית שהתרחשה בתוכי מלווה בשיח של ביני לביני "מי יזמין אותי הפעם? למי להסכים? את מי אני רוצה? מי עוד פנוי ומה אם לא יזמין? והגרוע מכל זה, שאשב בצד". דילמות רציניות של "רגעי גורל" משמעותיים.

המעיל אם שאלתם היה לו תפקיד מרכזי בהפקה והוא לכסות את הנורית הקטנה של הפטיפון, כי סלואו כידוע יש לרקוד בחשכה מוחלטת והנורית, זו הפיצפונת יכולה לחבל בכל מזימה או גישוש ורצון לקרבה, מי ישמע…  האמת, שתמיד העדפתי את הג'נטלמן, שיזמין אותי לרקוד,  אהבתי את אחיזתו האלגנטית אהבתי את הקצב שלו ונהניתי לרקוד איתו. אך, אם היה מזמין אחרת, שהרי הוא ג'נטלמן, שמארח ועליו לדאוג שכולם ירגישו טוב ובעיקר הבנות. הייתי סוקרת את נוף הבנים ונותנת מבט רך לעבר מי שנחשב לראוי מבחינתי. מיד היה זה קם ובא לקראתי להזמינני וכך גיליתי שגם אחיזה אחרת יכולה להיות נעימה. אלו היו גישושים מרטיטי לב של התנסות ונגיעה בהתרגשות של עצמי ושל הנער העומד מולי ונרגש בדיוק, אבל בדיוק כמוני. הערב היה מסתיים כשההורים שלו היו מגיעים ואז כמובן, שכולם מלווים את כולם, טכס שיכול היה להמשך עד חצי הלילה.

בבוקר שאחרי, בבית הספר, היינו תמיד יותר חברים, הרגשנו שותפים לאיזה סוד משותף וכאילו יש בינינו איזה הסכם לא כתוב, שמרשה לנו להכיר במקצת את עצמנו, את טבע החברות והרצון לקרבה לבן או בת זוג.